פסק-דין בתיק פר"ק 23231-06-11

1.         עניין לנו במחלוקת משפטית בעיקרה, אשר עניינה סמכויות נאמן בבדיקת תביעת חוב, נטלי הוכחה, ובעיקר גורלו של הסכם בו התקשרה עיריה עם ספק שירותים, וזאת בלא מכרז ובניגוד לכללי המשפט המנהלי. אעיר, כי למרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה כי בעיה אחרונה זו מתעוררת ומתגלגלת בסופו של דבר לערעורים על החלטות הנאמן; די לעיין ברשימת המובאות שעולות בכתבי הצדדים, כמו גם מובאות אחרות בעניינה של עיריית טייבה בכדי להעלות תהיה, האם אין מדובר כמעט ב"שיטת עבודה" שהיתה נהוגה בחוזיה של עיריית טייבה. התקשרויות בלא מכרז, בלא חתימות כדין של גזבר העיריה, ואשר חלקן השכירו נכסים של העיריה, או שכרו שירותים בתנאים בעייתיים מאד. זאת בלא פיקוח ובאורח אשר בחלק מהמקרים (אף כי לא בהכרח במקרה הנוכחי), הותירו יותר מ"ניחוח" בעייתי מאד, בכל הנוגע לתקינות, טוהר-מידות ודרך ההתנהלות בכספי ציבור.

כך למשל, נזכיר כי במקרה אחר שהתגלגל לפתחו של בית משפט זה, נמצא כי העיריה השכירה את הקאנטרי-קלאב שבבעלותה במחיר סמלי למשך תקופה ארוכה בהרבה מזו המותרת בחוק;

התקשרה עם ספק מים שספק אם החזיק ברשיון מתאים לאספקה שכזו, בהסכם בעייתי שהוכנסו לתוכו סעיפים אשר "ניפחו" את התשלום באורח כמעט דמיוני, ואשר בינם לבין תשלום הוגן עבור אספקה לא היה מאומה, ועוד כהנה וכהנה.

כמו כן, לא אחת נמצא, כי ההתקשרות עם ספקים נעשתה באורח בלתי מסודר, בלא אישורים, והיוותה לאחר מכן פתח, בחלק מהמקרים, לתביעות כפולות ומשולשות של שכר, כולל עבור עבודות שכלל לא בוצעו. אלא, שאף במקרים בהם בוצעו עבודות בפועל, התעוררה פעם אחר פעם הבעיה אליה התייחס בית המשפט העליון בהלכת ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עריית ירושלים; הלכה, אשר יושמה לא אחת בפסיקת בית משפט זה בכל הנוגע למתקשרים מול עיריית טייבה.

2.         יצויין, כי למרבה הצער (ואף התשתית העובדתית נשוא ערעור זה, שרובה אינו שנוי במחלוקת מהותית תוכיח) התקשרויות אלו נמשכו או אף נחתמו בתקופת הקפאת ההליכים הראשונה, ממש "מתחת לאפם" של הנאמנים דאז. זאת, כאשר אלו האחרונים, לפי ההלכה ששררה באותה תקופה (ובדרך בה דרשה המדינה במפגיע כי תתנהל אף ההקפאה השניה, אולם עמדתה נדחתה), מיעטו להתערב בניהול השוטף של העיריה, והותירו אותו לאורגנים של העיר עצמה - והתוצאות, למרבה הצער, לא איחרו להגיע.

            אזכיר כי הרציונל נשוא הלכת בית הרכב נמצא מוצדק, ואף ביתר שאת, בנסיבותיה של הקפאת ההליכים הנוכחית, נוכח טיב התנהלותה של העיריה. אמנם, נמצאו מקרים (כמו בפרשיית הקאנטרי-קלאב שהוזכרה לעיל) בהם דובר בהתקשרות שנראתה פסולה מראשיתה, שעצם לידתה בחטא ועצם התמורה שקיבלה העיריה בגינה, ככל שקיבלה, הינה יותר משנויה במחלוקת.

אולם במקרים אחרים, נמצא כי ספקים תמי-לב ביצעו אף ביצעו עבודות עבור העיריה; אלמלא הלכת בית הרכב, היה נוצר מצב בו לא ספק אחד ולא שניים, אלא חלק ניכר מספקיה של העיריה, מוצאים עצמם בלא תשלום כלל, בגין עבודות שאכן בוצעו בפועל ושירותים שאכן סופקו בפועל. זאת, כאשר דווקא אותו גוף מנהלי שהתנהל באורח הגובל במצב כרוני של שחיתות מידות, תוך התעלמות נמשכת מדיני המשפט המנהלי, אף לפי פרשנותם המצומצמת ביותר, היה יוצא נשכר. מאידך גיסא, וכפי שאכן נפסק בהלכת בית הרכב, הרי בוודאי שאין מקום לפטור גם את המתקשר מנזקה של ההתקשרות הלא חוקית, וזאת בעיקר במקום בו ידע או צריך היה לדעת על כך, וכלשונו של בית המשפט העליון ברע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין:

" במקרים כגון המקרה שבפנינו, בו פלוני התקשר עם רשות בחוזה הנוגד את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות... והשירות ניתן או העבודה בוצעה, סבורני כי הכלל הוא כי אין מקום להורות לרשות לשלם את מתוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים"

ובהמשך:

" המתקשר שלא כדין נוטל סיכון; הרשות אינה יכולה, גם כדי שלא תעשה עושר שלא במשפט, להתנער כליל מן התשלום. אך התשלום יפחת בהרבה מן המצופה, שכן אין ליתן פרס למי שלא פעל כדין, ואין לחייב את כיס הציבור במלוא גחמות שלוחיו ומחדליהם".

אעיר, כי בפעמים הקודמות בהן יושמו הלכות אלו בעניינה של עיריית טייבה, נפסק כי על הספק או המתקשר החוזי לקבל שכר ראוי עבור עבודתו, וזאת להבדיל ממה שנקבע בחוזים עצמם, שלא פעם כללו מיני תשלומים שונים ומשונים, אשר האמירו את המגיע בהרבה מכפי שנראה היה טבעי בנסיבות של התקשרות בין ספק לעיריה. בעניין זה, ביקשתי, בהתאם להנחיה נשוא הלכות בית המשפט העליון שהוזכרו לעיל, לאזן בין העובדה כי מחד גיסא , מדובר ברשות אשר נראה כי אחוז גדול מן ההתקשרויות עימה נעשו בדרך לקויה זו. אי לכך, יש להתחשב בכך ולא להגיע למצב אבסורדי, בו תצא אותה עיריה כאילו זכתה בשירותים "מתוך האוויר", כאשר היא עצמה חוסה, באחוז כה גבוה מהתקשרויותיה, תחת מטריית אי-החוקיות שהיא עצמה יצרה (זאת, להבדיל אולי מגוף מנהלי אחר, שרוב התקשרויותיו נעשות כדין, ואילו החריגה היא במקרה בודד או קומץ מקרים חריג). מאידך גיסא, ניתנה הדעת גם על השאלה, עד כמה היתה ההתקשרות מול התובע רגילה וסבירה, והאם דבקו בה חשדות לשירות פיקטיבי או מנופח, או שמא היפוכו של דבר. כמו כן, ניתן ואף ראוי ליתן את הדעת על השאלה, מיהו התובע - וזאת באשר ספק אם בעניין זה (הבנת אי-החוקיות והסיכון שניטל בעצם ההתקשרות עם העיריה) דין דומה לגנן וליועץ משפטי; וזאת בלשון המעטה.

על בסיס זה, לשיטתי, יש לבחון אף את המקרה שבפנינו.

3.         הנקודה המרכזית, אשר לה השלכה מהותית על עצם יצירתה והיקפה של גזרת המחלוקת, הינה כי להבדיל ממקרים אחרים, המערער והנאמן אינם חלוקים על עצם מתן השירות והיקפו . עניין לנו, כזכור, בקבלן הוצאה לפועל, אשר פעל במשך תקופה של מספר שנים למען העיריה, ביצע צווים והליכים, אשר לפי המסמכים שצירף המערער מאותה תקופה, ולא נסתרו בידי הנאמן, נעשה הדבר לשביעות רצונה של העיריה.

            הנאמן מודה בפה מלא בעצם מתן השירות ובהיקפו, אולם חולק על המערער או למצער טוען לאי הוכחה בחלק מהסעיפים הנלווים - כגון, הוצאות שכר-שוטרים, אשר נגזר מעצם טיבו מכמות השוטרים אשר ליוו את המערער ואנשיו בכל פעם ופעם, וכיוצא באלו. עיקר טענתו של הנאמן הינה, כי מדובר בחוזה בלתי חוקי, שנעשה בלא מכרז ובלא חתימות גזבר העיריה; פסק-הדין שניתן מכוחו ניתן במעמד צד אחד, לאחר שכתב ההגנה של העיריה נמחק בסופו של דבר בשל מה שמכנה הנאמן "כשל דיוני" מצד העיריה; וכבר בשלב זה אעיר, כי די בעיון חטוף בהחלטות הערכאה הדיוני בכדי להתרשם שלא מדובר בכשל דיוני גרידא, אלא בהתנהלות דיונית חמורה ונמשכת מצד העיריה , אשר עמדה בשלה חרף מספר התראות מצד בית המשפט, וגבלה - ואני זהירה בלשוני - לביזוי ממש של בית המשפט בכפר-סבא והחלטותיו.
מכאן, פסיקת הנאמן כי המערער זכאי אך ורק לשכר ראוי מופחת, בהתאם להלכת בית הרכב, אותו הוא מחשב בהתאם לתקנות שהותקנו בשנת 2011 (וכפי שקובל המערער, שנים לאחר שהשירותים נשוא הערעור ניתנו);

מנגד, דוחה הנאמן את רוב הסעיפים הנלווים לתביעה, ובעיקר את התשלומים שנעשו מכוח סעיף בחוזה בין המערער לעיריה, אשר ניתן לכנותו "רף תשלום מינימלי"; לפי סעיף זה, התחייבה העיריה למינימום של 18 צווים ביום, והיתה מחוייבת בתשלום שכזה, אף אם בוצע מספר נמוך יותר של צווים או לא בוצעו צווים כלל. כמו כן, דחה הנאמן את הסעיף בערעור שעניינו הוצאות משפט שנפסקו לטובת המערער בשלבים קודמים של הפרשיה.
זאת ועוד; נוכח העובדה הבלתי מוכחשת (אף אם הוצנעה מעט בחלק מכתבי הטענות), כי המערער כבר גבה סך של כ-1.5 מיליון ש"ח במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שטרם ההקפאה השניה, טוען הנאמן כי נוכח החישוב שנעשה, זכה המערער למעשה לתשלום ביתר; ואילו המערער טוען הן כנגד התעריף המצומצם לפיו חישב הנאמן את שכרו, והן קובל על כך כי הנאמן התעלם מהריביות וההצמדה נשוא הליכי ההוצאה לפועל.

4.         הנקודה הראשונה שיש להכריעה, בקצרה; שאלת מעמדו של פסק-הדין שניתן כנגד העיריה בבית משפט השלום בכפר-סבא: האם יש להגדירו כ"פסק דין במעמד צד אחד" לגביו חלה במובהק סמכותו של הנאמן "להציץ מאחורי הפרגוד" של פסק-הדין, ולא להיות מוגבל בקביעותיו, אם לאו.